מרציאנו ישב בבית הקפה על החוף של מוגדור. הוא הביט אל המים, וראה את דייגי הסרדינים חוזרים עם רשתות עמוסות. הוא הרים את כוס התה שלו, לגם לגימה עמוקה ושאף לתוכו את ריח הנענע. מה בנאדם צריך יותר בחיים מלשתות תה חם מול הים? הוא חשב לעצמו.
האם כאן זה נגמר? האם זאת השאיפה הגדולה ביותר או שיש משהו מעבר לנינוחות ולרוגע המושלם הזה? מרציאנו ידע את התשובה אבל לא רצה להגיד אותה.
החיים היו טובים. מוגדור היא עיר יפה, מודרנית ומלאה בתרבות צרפתית, בדיוק כמו שהוא אוהב. הקהילה היהודית לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. כולם מכירים את כולם, אבל גם יש מקום לכולם. השבתות נעימות ומלאות בתפילות ופטפוטים עם החברים, והאוכל מעולה. בימי חול הם מכינים סרדינים על האש ועושים הילולות לפי המועדים. בערב הוא יושב בקלאב, משחקים קצת קלפים, שותים וצוחקים. כלום לא חסר.
מדי פעם היו מגיעים אליו שמועות על התנכלות ליהודים ועל “נקמה” על מה שקורה בפלסטין. זה תמיד היה נראה לו רחוק ממנו. תמיד היכו יהודי שגר בשכונה אחרת ושאותו לא הכיר, זה אף פעם לא היה ברור אם זה באמת קרה ובתוך הבועה שלו כלום לא התפוצץ. אבל הוא ידע שזאת בועה, ושגם כוס התה הזאת תיגמר יום אחד.
הוא עצם את עיניו ודמיין משהו אחר. הוא דמיין את ילדיו גדלים במקום חופשי באמת, מוקפים ביהודים, בונים את ביתם ואת משפחתם במדינה שהיא באמת שלהם, ומגדלים את דור הנכדים באווירה בטוחה שאף יהודי בהיסטוריה עוד לא חווה. לא אורחים, לא תחת חסות ולא נתונים לחסדי השלטון – יהודים חופשיים בלי שום מגבלות או היסוסים.
?האם זה יכול להתגשם, האם שווה להילחם על זה או שעדיף להסתפק בעוד כוס תה
מוחו המשיך לשוטט. 2,000 שנה חלמו יהודים על הרגע הזה שבו יחזרו לירושלים, אז מי הוא שיעצור את הגלגל ויתקע אותם במרוקו? אם אבי, בנו בכורו, רוצה לעשות את הצעד הזה הוא חייב לתמוך בו ככל יכולתו. לא משנה איזה קשיים יהיו בדרך, וללא ספק יהיו, הוא חייב לעשות את זה.
כמו שכל אב מתלבט ארוכות האם לתת את בנו למוהל, וליבו מתכווץ ברגע הבכי של התינוק, גם הוא הרגיש את ליבו הולם כשהוא התלבט על ברכת הדרך. ברית המילה קרתה, וגם זה יקרה, הוא מחליט. הנני העני ממעש, לוקח על עצמי להמשיך את השרשרת ולתת אבן נוספת בדרך לירושלים.
הוא ישלח את אבי לישראל, הוא יקים שם משפחה ויהיו לו נכדים צברים. זה מה שיקרה וזה מה שקרה. הוא לא תיאר לעצמו שיום אחד אפילו יהיה רחוב בישראל על שמה של נכדתו, ושליבו יתמלא גאווה על כל מה שהיא הייתה וכאב אינסופי על זה שהיא איננה. ועם כל זאת, בחרת בחיים ובחרת בישראל. הוא סיים את כוס התה והסתכל לכיוון מזרח, ודמיין שהוא כבר רואה את הרי ירושלים. בליבו, הוא כבר שם.
מוקדש לזכרה של נועה מרציאנו האהובה שנרצחה בשבי חמאס
