״המבורגר בסטייל מטע תפוחים!״ צרחה המלצרית.
״מיד מגיע,״ הוא ענה.
״ובלי חסה!״
״בסדר, שמעתי.״
זה היה ההמבורגר ה־50 שהכין באותו ערב. מסתבר שהרעיון לפתוח מסעדת המבורגרים ״אותנטית״ באמצע חווה נטושה בוורמונט היה לא רע. השף הצעיר, שכבר נכווה במסעדות הטרנדיות של ניו־יורק ולוס־אנג׳לס, החליט לעשות את זה לבד. הוא ישב על מתכונים, עשה סיבוב ארוך בין מסעדות יוקרה ודיינרים שכונתיים, ובעיקר למד. הוא למד מה הקהל אוהב ואיך אפשר לתת לו את אותו דבר — אבל עם שינוי קטן, אותו שינוי שיגרום לו לבלוט מעל האחרים.
אל החווה הגיע במקרה. הוא שמע על מקום שהיה בעבר מטע תפוחים מיוחד של בחור תימהוני שמכר את הסחורה שלו רק בימי שני למשך שעה. אם לא הגעת בשעה הזאת — נאלצת לחכות שבוע שלם עד חלון ההזדמנויות הבא. השיטה הזאת הביאה לו פרסום וסוג של תהילה, אבל לא ממש פרנסה. בסוף הוא נתפס מוכר שקי תפוחים בדלת האחורית ביום רביעי בחצות, וזה גרם לכל הבלון להתפוצץ. הוא שקע בדיכאון עמוק, נטש את החווה והכריז שהיא פתוחה לכל אדם.
אחרי שבוע לא נותר הרבה מהמטע, ובין העצים הריקים נותר בית חווה קטן — בסטייל של פעם.
אחרי כמה בירות, ושיחה על החיים ועל משמעות התפוח, קיבל השף את המפתחות לבית. הוא הבטיח לתימהוני המבורגר חינם בכל פעם שיעבור בסביבה — וזה היה תשלום מספק עבור החלל הישן.
חודש של עבודה קשה, בסגנון של פעם, לבד, רק עם מקדחה וצבע, הניב חלל קודר מעט — אבל נקי, מסודר, ועם רצון לעוד. עוד חודש לקח למצוא את השולחנות, הכיסאות, התמונות, ולצייד את המטבח. בשלב הזה כבר לא נשאר הרבה כסף לקנות מצרכים, והשף ידע שיש לו אוויר לשבוע.
הוא הוציא את המחברת הקטנה, הסתכל שוב על המתכונים והתכונן להסתער. את המלצרית גייס אחרי שראה אותה מכינה כוס קפה בחנות נוחות ומציירת לו פרפר על הקצף, ואת כל השאר עשתה הרוח. ביום הראשון היו עשרה אנשים; ביום השני — חמישה־עשר; וביום השלישי כבר לא היה מקום.
כמו האגדה על הבחור שמוכר תפוחים רק שעה בשבוע, כך גם כאן נפוצה האגדה על המבורגר־הפלא שמכין בחור משונה שבנה את המסעדה לבדו. ההמבורגר הזה הכיל לא מעט מרכיבים. הוא סירב לומר מה הוא שם בפנים ולא רצה בכלל לדבר עם הלקוחות. חלק מזה היה שיווקי — ״אני יודע משהו שאתם לא״; וחלק אחר היה קשור לשף עצמו. הוא לא רצה לדבר איתם, לא רצה להפוך לחבר שלהם, לא רצה להיכנס לחליפת המארח. הוא רצה להכין את ההמבורגר שלו.
״יש פה פלפלים מעושנים, פטריות יפניות, תבלין הודי ודבש תמרים. יש פה עוד כמה דברים, אבל זה מה שאני מצליח לזהות.״ זה היה הכי קרוב שמישהו הגיע למרכיבי המתכון. השף שמע את השיחה הזאת, וידע שהם מתקרבים. הם זיהו בערך חצי מן המרכיבים, אבל נשארה להם עוד דרך ארוכה. גם כשהבחור שניחש הסתכל עליו במבט שואל, הוא סירב להתייחס.
הבחור הביט בו וחדר לתוכו: ״אני יודע שאתה לא תאשר שום דבר מהניחושים שלי, אבל יש דבר אחד שאני יודע שלא שמת בפנים.״
השף השפיל מבט. הוא לא רצה ליצור קשר עין, אפילו אגבי.
״אני יודע שלא שמת בפנים בייקון.״
השף לא זז.
״ואני יודע את זה כי קוראים לך עזרא לוין. אתה אולי מנסה לקרוא לעצמך בשם אחר, אבל אני יודע מי אתה.״
השף הביט הצדה.
״כן, עזרא לוין. יצרת כאן המבורגר נהדר — אתה להיט בעיר וכולם מדברים על המסעדה שלך באמצע השום־מקום הזה. אבל הם לא יודעים שכבר הגשת את כל המנות בעולם — חוץ מחזיר. אתה פשוט לא מצליח. פעם אפילו נפלה לך הסכין כשביקשו ממך לחתוך חתיכות בייקון עבור סלט. אני יודע את זה — כי הייתי שם.״
עכשיו השף הגיב. הוא הסתכל על הבחור, אבל לא זיהה אותו. פניו נדמו בעיניו לרצועות חזיר צרות; עינו נראתה נוזלת כשומן הבשר; ואפו — כאילו היה חזיר ממולא המונח על צלחת ענקית באמצע ארוחת אבירים מושחתת.
״אני אקח את המתכון שלך ואוסיף לו בייקון. זה מה שיהפוך אותו באמת להמבורגר בלתי־נשכח. אתה יכול להישאר כאן — בחווה היהודית שלך.״ הבחור קם והלך לכיוון הדלת.
״אל תעשה את זה!״ צעק לפתע השף.
הבחור נעצר, הסתובב ורץ לעברו. ״למה לא? תן לי סיבה אחת.״
השף הביט בו ישירות בעיניו והבין לפתע מי עומד מולו: ״כי הבייקון יאכל חלק מן הנשמה שלך, דניאל צימרמן. את הניצוץ הקטן — אל תיתן לבייקון לקחת. תשאיר משהו אחד.״
צימרמן הוריד את ראשו כמו ילד נזוף. לוין חיבק אותו בלי מילים. הבייקון סיים את תפקידו במחזה.
