הספרדי הבודד

כן, הם התפללו בעברית. כן, הם בירכו אותו ב״שבת שלום״ כשנכנס לבית הכנסת, כשעלה לתורה וכשציין את יום פטירת הוריו. הוא היה הספרדי היחיד ברשימה ששילם דמי חבר שנתיים בחגים. כן, הם היו חביבים, שאלו לשלום אשתו והילדים והזמינו אותו לקידוש בסיום התפילה. חלק מהם אף כלל אותו ברשימות המוזמנים לאירועי היארצייט והשמחות הקטנות שנערכו באוהל בית הכנסת בחצר.

כשהגיע לשם לראשונה הופתע. הוא חשב שהתבלבל והגיע לבית פרטי, אבל אנשי הקהילה התעקשו שזה שם. רק אחר־כך הבין שככה בונים בית כנסת בפרברים: במקום מבנה ייעודי עם היכל, אולם ועזרת נשים — זה היה בית שעבר הסבה. הסלון הפך לאולם התפילה, גדר קטנה הייתה המחיצה, והחצר הגדולה הפכה מגינה פרטית לאולם ההתכנסות. במרתף ערכו את הקידוש.

בתוך הבית הזה היה לו אפילו כיסא משלו. בין רוזנברג לכץ ישב לו, בגאון, דוד סימן־טוב. הוא לא היה בשורות הראשונות — שנשמרו למייסדים, לאנשי הוועד ולתורמים הגדולים — אבל אמרו לו שזה דווקא מיקום טוב, קרוב לארון הספרים ובמבט ישיר לתמונה שעל הקיר. במקום אחד הרבנים המוכרים או איור של יציאת מצרים — הביט בו במהלך כל התפילה נתן שרנסקי. סימן־טוב קצת התפלא, אך כשהבין שאת בית הכנסת ייסדו אסירי ציון לשעבר מבריה״מ, הבין ששרנסקי עבורם היה כמורם ורבם — כמו רבי מאיר בעל־הנס עבור סבתו במרוקו.

דוד הגיע לעיר בשנות ה־80. הוא עזב את ירושלים כדי ״לעשות עסקים״ — ועסקים אכן עשה. אמנם את התיכון בקטמון בקושי סיים, אבל הוא לא פחד מעבודה קשה; וביישנות אינה תכונה של מרוקאים, אז בניו־יורק של אותה תקופה החוצפנים עשו חיל.

הוא ניצל את מבנה גופו — קטן אך חזק ומוצק — כדי להשתלב בענף הצומח בעיר: הובלות. בתחילה עבד בחברת הובלות ותיקה, שם הכיר את החבר׳ה ששלטו בשוק והפיצו ״שרירים ישראלים״ ברחבי ניו־יורק. אחר־כך, כשהתעייף וכשאת ההובלות הקשות ביצעו החבר׳ה ההיספנים שהגיעו כמה שנים אחריו ולא היה אכפת להם ללכלך את הידיים — עבר לדבר הבא: ענף המוניות.

הפשיעה החלה לרדת, התיירים החלו להגיע — וכולם חלמו לשבת במונית צהובה עם שלט TAXI קטן כמו בסרטים. הבעיה הייתה להשיג רישיון למספר מונית. את הבעיה הזאת פתרו רוב הישראלים בעזרת רחלי. רחלי עזריה, בתו של מאיר עזריה — מאנשי העסקים היהודים הוותיקים בעיר, שכבר בשנות ה־60 זיהה את הפוטנציאל ויצר קשרים באגף הרישוי — ישבה בצומת הכי חשובה: משרד קטן באגף הרישוי שהיה שווה מיליונים. חותמת אחת שלה — והמספר בדרך אליך; אבל אם הרגזת אותה או, חלילה, את אביה — הסיכוי להשיג מונית דמה לסיכוי להשיג איתה דייט.

רחלי הייתה חביבה לכולם, אך סימנה קו ברור שלא חוצים. גם דוד נתקע בקיר הזה, ולמרות המאמצים וניסיונות ״לשחק״ על המוצא המרוקאי המשותף — הקיר נותר חסום. היא לא הייתה בטוחה אם זה אמיתי או רק ניסיון לעקוף תורים, והעדיפה שלא לקחת סיכון. רק אחרי שכבר נתנה לו מספר — והוא המשיך להתעקש ולשלוח זרועות חביבות גם לאביה — קיבלה את ההחלטה: דוד ראוי להזדמנות. הרומן הזעיר הלך והתפתח, ובסוף נפתחה הדלת: ארוחת שישי בבית משפחת עזריה. דוד נכנס לדמות, עשה כל שביכולתו להפוך לנסיך, ובסוף הערב ידע — מכאן תצא הכלה.

אחרי שקיבל את מספר הרישוי, בחודשים הראשונים נהג בעצמו; אך כשזיהה את הפוטנציאל התחבר למוטי וליצחק, וביחד הקימו חברת מוניות שכל הנהגים בה הודים — אבל היא לא עובדת ביום כיפור. זה היה התנאי היחיד של הישראלים: אפשר לנהוג בשבת ובחגים, ולדולר אין ריח או מקור — אבל יום כיפור זה משהו אחר.

ביום הזה אין לכסף מחילה. המראה של סבו עטוף בטלית בסיום תפילת נעילה, זועק עם כולם ״ה׳ הוא האלוהים!״, גרם לו להרגיש שאלוהים ממש יורד מן השמיים אל בית הכנסת הקטן בקזבלנקה — ואת ההרגשה הזאת לא רצה לטמא בכסף מלוכלך.

בניו־יורק מצא את כולם: אשכנזים, חרדים, ספרדים, קונסרבטיבים — וגם רפורמים. את הרפורמים דוד ממש לא אהב. הזמינו אותו פעם לשבת־חתן, והוא לא הבין למה הרב הוא רבנית ולמה במקום סידור היא מחזיקה גיטרה. אמנם הייתה נחמדה מאוד, והדרשה — יותר סטנדאפ מאשר דבר תורה שהוא הכיר — אך הוא הרגיש לא שייך.

את העצבים האמיתיים חטף ליד הבופה, שם הוגשו חטיפי גבינה לצד נקניקים ״כשרים״. ״למה אתם מערבבים בשר וחלב בבית הכנסת?״ שאל את המארח. ״הבופה הוא לא בדיוק כשר — יותר kosher style,״ ענה המארח בחיוך אדיב. זה אחד המושגים שדוד לעולם לא יבין: או שזה כשר — או שלא. אמצע הוא לא פגש במרוקו, וזה בלבל אותו.

כשהאפליקציות נכנסו לענף, נותרו המוניות הצהובות פופולריות בעיקר בסרטים. דוד המשיך הלאה. יחד עם רחלי ושלושת בניו — שכבר התחילו ללכת לאיבוד בניו־יורק — הבין שזה הזמן לצאת אל הפרברים ולקנות בית חלומות. דוד ורחלי חלמו לעזוב את הדירה הצפופה בעיר לטובת בית פרטי קלאסי: גדר לבנה, חצר גדולה, ומרתף שיהפוך לחדר משחקים שבו ישחקו יום אחד הנכדים. ואם יש אפילו קצת מקום — יש מה לדבר על בריכה או ג׳קוזי קטן. בית האפשרויות הבלתי־מוגבלות.

הפרבר הראשון היה רחוק מדי; בשני חטפו לו ברגע האחרון את הבית שרצה; השלישי — עם מעט יהודים עד כדי כך שהבין שבשבת יהיה לבד.

את הפרבר הרביעי הכיר פחות. אמרו שזה מקום טוב ושקט, ויש בו בית כנסת במרחק כמה דקות הליכה מן הבית — אבל המרחק מן העיר נראה לו קריטי. ובכל זאת נסע לראות והבין שזו ההזדמנות: שישה חדרים, בייסמנט כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות, גינה יפה — ואפילו מקום לבריכה.

בהתחלה חשב לתת צ׳ק במקום ולקנות את הבית בלי לדבר עם רחלי. אחרי שהבין שזה מבוא לגירושים בנה תוכנית: לאט־לאט התחיל לטפטף לה רעל קטן על העיר הצפופה, הסכנה לילדים בשדרות העמוסות, והרצון להגשים לה את החלום — מקום שתוכל לצקת בו את עצמה: רחלי עזריה, בעלת הבית.

כשסיפר לה על הבית הזה — נרעשה, ולא הבינה מה יעשו כל־כך רחוק מן העיר הגדולה. אבל דוד אמר שעכשיו זה תלוי בה: אם תהפוך אותו לביתה — יהיו מאושרים; ואם זה יישאר בית עזוב בפרברים — הברכה לא תבוא. אשתו הנהנה — והסתערה על המשימה.

הם שיפצו, בנו — והפכו אותו לבית.

בשבתות הלך אל בית הכנסת היחיד בשכונה. ״אחוות אחים״ הוא כל מה שבית כנסת צריך להיות. מתפללים בו בני מעמד ביניים — בני מהגרים מפולין ומברית־המועצות לשעבר. את המילים בתפילה מבטאים במלעיל, בהתאם להגייה האשכנזית — למרות שכולם יודעים שלא כך מדברים בישראל. בקידושי שבת יש הרינג, קיגל — וצימוקים בכל דבר. בית כנסת שהכול מסודר בו: לכל אחד יש כיסא, כולם משלמים דמי חבר — וזמן הוא ערך מקודש.

ובתוך כל אלה — דוד סימן־טוב, המרוקאי — נדרש להסתדר. והוא הסתדר. על בית כנסת שנמצא שבע דקות הליכה מן הבית, בלב פרבר בניו־יורק, באמצע שום־מקום — לא שואלים שאלות.

בליל שבת לא הפריע לו לדלג על ״שיר השירים״ ולשיר ״אדון עולם״ במקום ״יגדל אלוהים חי״. בשבת הוא שר ״אין כאלוהינו״ כאילו נולד בפולין, ובסעודה שלישית התרגל לאכול דגים מעושנים במקום מטבוחה ומעקודה. הוא השתלב היטב — אך תמיד הרגיש בתוכו הספרדי הבודד.

לעיתים, כשנחה עליו הרוח — באמצע התפילה — היה שר לעצמו, עמוק בלב, את הניגונים שלו. ״סידר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, והשביע לכל חי רצון.״ באותם רגעים היה שוב הוא — דוד המרוקאי — ולא המשתכנז.

בחגים זה היה קשה במיוחד. בראש השנה עוד החזיק — אך ליום כיפור היה חייב למצוא פתרון. לאט־לאט אסף את הפליטים הספרדים של הפרבר וזימן אסיפה מיוחדת. ״חייבים למצוא מקום לכיפור. אם לא נשיר פעם בשנה את ״אל נורא עלילה״ — אז מתי נשיר את זה?״

התגובות היו צוננות, ודוד ניסה להדליק אותם. ״איך נעשה כיפור בלי הניגונים שלנו? האשכנזים אנשים טובים — אבל הם לא גדלו בכיפור שלנו. זה משהו אחר לגמרי.״ את הדחיפה האחרונה עשתה רחלי: היא דיברה עם מי שבאמת קובע — ובפגישה שלאחר מכן כולם הנהנו, והפור נפל.

אחד מהם פנה לראש העיר וקיבל ממנו מפתחות לחדר אחורי בבניין בית־הספר. דוד עצמו השיג ספר תורה, ולאחר שתרם עוד קצת — אפילו קיבל חינם את ההובלה. את הסידורים השיגו מבית חב״ד; ואחרי שפשטה השמועה, עוד כמה ספרדים גולים הביאו דוכן, שופר וכמה טליתות — אם יהיו אורחים מפתיעים.

לקראת תום הסעודה המפסקת ישב דוד בראש השולחן, לבוש חליפה לאירועים מיוחדים — והביט באשתו בשמלה הלבנה. היא אמנם לא חנהל׳ה, אבל היא זוהרת, חשב בלבו. לראשונה נלך לבית הכנסת הספרדי יחד — בכיפור — בדיוק כמו ההורים שלי, כמו הסבים שלי, כמו שתמיד היינו.

בערב יום כיפור התאספו בחדר שהפך לבית כנסת. חזן צעיר — בחור ישיבה שהוטס מישראל במיוחד — עמד מולם וספר את הנוכחים. כשהגיע לעשרה שאל אם יש למישהו דבר תורה קצר כדי להיכנס לאווירה. דוד נעמד ואמר שאינו דרשן גדול — אבל יש לו משפט אחד שמדהד לו בראש: ״אנחנו רחוקים מירושלים, ובטח מקזבלנקה — אבל I have a dream, כמו שנהוג לומר כאן. הצלחנו לאסוף את עצמנו ולהקים את המניין הספרדי הראשון בתולדות העיר. מה שאיפיין יותר מכל את ההורים שלנו ואת דורות יהדות ספרד — זו המסורת. הם לא הקפידו על כל דבר כמו האשכנזים, לא התעקשו שהכול יהיה מסודר ומאורגן — אבל מעולם לא שברו את המסורת. האמונה התמימה והטהורה הזאת היא שהחזיקה אותם — והיא צריכה להחזיק גם אותנו. בואו נשמח במה שעשינו, בואו ניצור מסורת חדשה. זה כיבוד אב ואם — ואני מקווה שהם גאים בנו.״

כולם שתקו בהתרגשות. דוד לא היה איש מילים — אבל הפעם קלע ללבבות.

הגבאי — שנבחר קודם לכן ברוב קולות — עמד סמוך לדוכן ואמר את המילים שדוד התגעגע אליהן יותר מכול: ״כל נדרי. פתיחת ההיכל שלוש פעמים — ח״י — פעם ראשונה.״