הוא קם עם הרגשה מוזרה באותו בוקר. הוא ידע שזה יום מיוחד, אבל מאחר שבארץ לא ייחס לו חשיבות רבה, גם בחו״ל, כאן, באמצע בוסטון, הוא לא חשב שיהיה שונה.
המכוניות נסעו כמו בכל יום, החנויות היו פתוחות, וריח המאפים שליווה אותו כל בוקר התעופף אליו באוויר ופגע בו. אף אחד לא הוריד דגל, והחיים הסתובבו סביבו.
הוא צעד לאיטו, אבל ידע לאן הוא הולך. הוא כבר ראה אותם בעבר, במבנה הקטן בשדרה השלישית. מקום צנוע, חבוי מעט, אבל גלוי למי שיודע או למי שרוצה לדעת. הוא פחות רצה לדעת. גם בישראל הוא לא רצה לדעת — העדיף לחיות במקביל ולא לגעת.
הצעדים שלו היו מהוססים. מי נמצא שם בפנים? מה הם עושים? האם זה נראה בדיוק כמו בארץ, בפעמים הספורות שהגיע לשם מטעמים משפחתיים? הם יודעים עברית או מעדיפים באנגלית? הם אוהבים ישראלים או רואים בהם אחים חורגים, מופרעים?
זה לקח לו עוד רבע שעה, אבל לבסוף הוא ניצב מול המבנה. שני שומרים, שלא יכול היה לזהות בוודאות אם הם חמושים, ניצבו בפתח. הוא בירך אותם בבוקר טוב וסימן שברצונו להיכנס. הם בחנו אותו, שאלו כמה שאלות לזהות את מוצאו, ולבסוף ביקשו ממנו את מספר הכרטיס שלו.
לא היה לו. בישראל הוא היה ניגש ונכנס ומנסה למצוא את מקומו, אבל באמריקה הדברים היו מסודרים יותר. הכרטיסים נמכרו מראש, וכל אחד ידע את מקומו. הבלגן הישראלי פינה את מקומו לאמנות התור והסדר האמריקאית.
אחד השומרים נשלח פנימה להתייעצות. הוא שב כעבור כמה דקות, מלווה באחד מאנשי הוועד.
״שלום לך. אני מצטער, אבל אנחנו מוכרים כרטיסים מראש. אני לא בטוח איך נוכל לסדר עכשיו משהו. אני לא לוקח כסף ביום כזה.״
״אה, אני לא יודע. חשבתי שפשוט באים. אני לא רגיל לשיטה הזאת. אין לכם מקומות פנויים, אפילו מאחור?״ אמר הישראלי.
״אני לא יודע. זה לחברים בלבד. לא נתקלנו כל כך במצבים כאלה.״
״אני לא כל כך דתי. רק רציתי להיות אתכם בשעות האלה. אני חייב לברוח מהרעש הזה בחוץ. זה לא מה שאני רגיל אליו ביום הזה.״
״בוא, תיכנס. נמצא לך מקום. לא נגרש אח שמחפש להתחבר לעמו, גם אם הוא לא נרשם. בטח יכעסו עלי, בעיקר הזקנים מקדימה, אבל קדימה — אנחנו מפספסים את התפילה.״
הוא נכנס בשערי גן עדן. חלל קטן, מלא באנשים עטופים בטליתות. מחיצה סמלית, ומאחוריה כמה נשים, וקול תפילה שנישא אך נשאר בחלל ולא יצא אל הרחוב. חבר הוועד נתן לו טלית קטנה, סידור, והוליך אותו אל מקום אחורי. ״גמר חתימה טובה,״ איחל בטרם חזר למקומו.
האם אלוהים יתחשב במאמץ שהוא עשה? האם ימצא את הגאולה ליום הזה כאן, בחלל הקטן הזה, מוקף באנשים שהוא לא מכיר? הוא התכנס בפינה האחורית והתרכז בסידור. בניגוד למרבית האנשים כאן, הוא לפחות הבין מה הוא קורא. מדי פעם עצרו את התפילה להסברים באנגלית, והוא למד כמה דברים. בישראל אף פעם לא עצרו את התפילה להסברים — אם לא הבנת, זאת בעיה שלך; תשאל את הרב בהפסקה.
התפילה התקדמה, ולפתע הוא שמע את המקהלה — קול שמימי באמצע יום כיפור, קול שפורץ את השמיים כמו הילד ששרק בסיפור ההוא. בישראל לא הייתה מקהלה: היה חזן ואחרים שניסו להתחרות בו ולעשות ״כוכב נולד״ של פייטנים. כאן לא היה סיכוי להתחרות במקהלה; המתפללים פשוט ישבו והקשיבו לבת הקול הנושאת את תפילתם.
הרב נשא את דברו. הוא לא ניסה להפחיד, לא איים בגורל אכזר על מי שלא יקפיד, ולא חשב שזה סוף העולם. הוא ניסה להסביר, לספר סיפורים ואפילו להצחיק. הוא הבין שהוא בקרב שיווקי — המתפללים יכלו גם לבחור אחרת מאשר לקנות כיסא בבית הכנסת ב־1,000 דולר לימים הנוראים — והוא חייב לתת להם סיבה טובה לעשות את זה גם בשנה הבאה.
הישראלי הבין לפתע את כל זה. בית הכנסת הדחוס של ילדותו בקריות נראה רחוק מאוד מהפינה שבה הוא נמצא עכשיו. האם אלוהים נמצא כאן או שם? אולי הוא בכל מקום, שהרי אין לו דמות הגוף ואין לו גוף. ואולי הוא בשום מקום — וכולם מעמידים פנים?
״עושה שלום במרומיו — הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן,״ העלתה המקהלה את התפילה.
הישראלי הניח את הסידור והטלית בצד וחמק החוצה. מבחוץ הכול נראה אותו דבר, אבל מבפנים הכול בער. והוא מחפש תשובה — ולא מוצא. מי צודק? מי טועה? מי בקיצו ומי לא בקיצו? מי יישפל ומי ירום? הישראלי לא ידע. הוא פשוט לא ידע.
