נדחקים. ועוד קצת נדחקים. ואז עוד קצת. אנשים נוספים יורדים מן האוטובוס, אחרי שהבינו שעם רכב פרטי כבר אי־אפשר להתקרב למקום. חברת האבטחה הרוסית, שהוטסה לכאן בבהילות, ממשיכה לסדר את התור באופן שגורם לכולם לסתום את הפה. זה מאוד פשוט: מי שמתחיל להתלונן מוצא מן התור, מצולם ומגורש מן המתחם לנצח. או לפחות עד שהמלחמה תיגמר.
אנשים לוחשים זה לזה. כל אחד מחזיק תיק מסמכים עמוס שלל ״הוכחות״ שמגיעה לו אזרחות צרפתית. יש האוחזים במסמכים מצהיבים ביד חזקה; אחרים הדפיסו מהאינטרנט דפים שנשלחו אליהם מקרובים בחו״ל; ויש גם כאלה עם הצהרות כתובות בכתב־יד וחתומות בידי נוטריון.
קשיש אחד מתקרב לתור ומנסה לראות איך אפשר להתקדם. אחרי התעלמות מצד המאבטח ששומר כל הזמן על פנים חתומות הוא מתחיל לצעוק: ״אני הייתי שם! אני הייתי ברזיסטאנס! אתם לא תלמדו אותי מה זה להיות צרפתי. אני יותר צרפתי מכולכם!״
חולפות שתיים־שלוש דקות; מתוך השגרירות יוצא כוח מאבטחים מיוחד ולוקח את הזקן בכוח. הוא עוד מנסה להיאבק, אבל לבסוף מושלך ליד תחנת האוטובוס. רק אישה אחת יוצאת מן התור, ניגשת לראות אם הוא עדיין נושם וכעבור רגע היא כבר שוב בתוך הדבוקה.
מטוסים ממשיכים לחלוף בשמי תל־אביב. האזעקות עולות ויורדות אבל אף אחד לא מעז לזוז. אם ייפול כאן טיל אז הוא ייפול. כרטיס היציאה היחיד נמצא בסוף התור, אצל הפקידות הזועפות שהיו רוצות מאוד להיות עכשיו בפריז אבל נגזר עליהן, בשם ״שירות המדינה״, להסתגר בתוך השגרירות.
האמת היא שהשגריר כבר רצה לסגור את המשרדים, לעלות על אחד המטוסים ופשוט להמריא מכאן. חום אוגוסט, יחד עם חום הפגזים, הפיח התמידי העולה מן הקרבות על החוף, והידיעה שבכל רגע הפלנגות המוסלמיות בחיזוק הכסף מן המפרץ עומדות לכבוש את מה שנשאר נראים לו כבר בלתי־נסבלים. הוא כבר דיבר עם החבר שלו בארמון האליזה, ניסה להפעיל קשרים אבל שום דבר לא עזר: הנשיא הוריד פקודה, ועכשיו הוא תקוע כאן עד שכל הצרפתים יפונו בבטחה.
הוא ניסה להסביר למעונבים בארמון שיש כאן אמנם ״עוד צרפתים״, אבל כאלה שעלו כבר לפני שנים ושומרים את הדרכון רק כאפשרות לקצר תורים בכניסה לאיחוד האירופי. אמר שהקשר שלהם קלוש, ושאם כבר הם רוחשים טינה ובוז כלפי הרפובליקה. שהם לא היו בצרפת שנים, ולא ממש מתגעגעים אחרי שיצרו כאן גטאות של דוברי צרפתית ואפילו פתחו כמה בולנז׳רי ראויות. אבל כלום לא עזר. הם כאן; הוא צריך לאשר להם לצאת ורק אחר־כך יוכל להתקפל. אם זה לא יהיה מאוחר מדי.
השמועות מתגלגלות מהר. בהתחלה אמרו שיתנו רק לבעלי דרכון קיים לטוס. אחר־כך נפוצה שמועה שכולם יוכלו לטוס אבל בכניסה לצרפת ייעשה מיון, ומי שלא יעמוד בקריטריונים יוטס חזרה. המרושעת מכולן טענה ששום דבר לא יעזור: שלושים אלף ישראלים־צרפתים כבר נסעו לצרפת מאז תחילת המלחמה וממשלת צרפת החליטה לסגור את הדלתות. גם אצלה המצב לא טוב, והנשיא לא יכול להתמודד עם הביקורת הפנימית על כך שהוא מאפשר ל״פליטים״ לפליטים שכבר לא ממש אזרחים לחזור לצרפת. אבל כל זה הוכחש מהר.
מה שנשאר הוא רק לעמוד בתור האינסופי ולקוות לטוב.
אחרי ארבע שעות היא מצליחה להגיע לפקידה.
״ווּ פרלה פרנסֶה?״ היא נובחת.
״לא,״ היא לוחשת בחזרה.
״אז מה את רוצה מאיתנו? איזו מין צרפתייה את?״ בעברית מפתיעה, תוצר של כמה שנות שירות בתל־אביב.
״אני רוצה לנסוע. ההורים שלי צרפתים ואני רוצה לנסוע לשם.״
״הם רשמו אותך פעם בקונסוליה? יש לך מסמכים?״
״הם לא רשמו אותי. יש לי רק העתק של תעודות הזהות הצרפתיות שלהם.״
״אז מה נעשה עכשיו? את כבר לא קטינה. אם לא רשמו אותך בעבר אין מה לעשות עכשיו. אנחנו מטפלים רק באזרחים אמיתיים, לא בכאלה שהיו צריכים להירשם לפני שנים. אני מצטערת. הבא בתור!״
היא מושלכת מן התור. מדדה בצעדים קטנים אל תחנת האוטובוס ויודעת שזה נגמר. היא משלמת מחיר על עצלות רגעית של אמא שלה, כשחשבה שצרפת כבר נגמרה עבור היהודים ולא ידעה שתהיה כנראה המוצא האחרון. היא שומעת את רעש המטוסים המפציצים, נושמת את האוויר הכבד ומתפללת לאלוהים. מתפללת שהעולם כולו ישלם את המחיר על נפילתה של ישראל.
