וירג’יניה פסעה פנימה אל תוך חדר ההתייעצויות. המתינו לה כבר שני נציגים של אלג’יריה וקטאר. הם קבעו מזמן את הפגישה, אחרי שהבינו שניו זילנד היא אחד המכשולים שעומדים בפני מימוש תהליך ההדחה.
עימאד היה המוח מאחורי המבצע. הוא חקר על וירג’יניה וכבר ידע עליה הכל. התיק האישי שלה, שנבנה על ידי שורת חוקרים פרטיים, נתן לו את הרקע הדרוש. היא הייתה ילדה טובה של המערב. משפחה טובה, השכלה, ליברלית וחכמה. במשחק של טיעונים הוא בוודאות יפסיד, במשחק של כסף ואינטרסים הוא עשוי לנצח. הבעיה הייתה שגם אחרי שחפר בתיק והתייעץ עם מומחים ובוני פרופילים, הוא לא מצא את הנקודה החלשה שלה, אז הוא החליט ללכת על הנתיב הטוב. אם דברים יחמירו, הוא ימצא את הדרך להסיט את הדרך לנתיב הרע.
בזמן שהיא נכנסה לחדר והוא זיהה אותה לפי התמונות שסיפקו החוקרים, הוא נזכר איך הכל התחיל.
את אפריקה היה קל לשכנע. כמה פרויקטים קטנים בסנגל וניגריה, כמה אלפי אשרות עבודה לפועלים מגאנה ועוד כמה נסיעות מפנקות לאישים פוליטיים שבאו לביקורי עבודה במדינות המפרץ, סללו את הדרך להצבעה פה אחד של היבשת השחורה.
עם אסיה העבודה הייתה יותר מסובכת. היה צורך לסכסך קצת בין יפן לסין ולזרוק כמה רמיזות על מעמדה של טאיוואן כדי לדחוף אותם לכיוון הנכון. על אירופה הם החליטו לוותר. זיכרון השואה ובעיקר ההתהדרות של המערב בערכים ליברלים וההיאחזות בניסיונות למצוא פשרה ולא לצאת לתהליך הדחה מסובך, גרמו להם להניח את ערש תרבות המערב בצד.
בדרום אמריקה זה היה הרבה יותר פשוט. הפעילות של הקהילה הפלסטינית המקומית, יחד עם התודעה הלאומית החזקה בארצות הלטיניות הפכו אותן לטרף קל בעיני הערבים. בשורת פגישות בזק הן הצליחו לגייס כמעט את כולן למהלך. ברזיל עדיין לא הייתה בטוחה ב-100% וחיכתה לשמוע עוד קצת על המשמעויות של המהלך אבל מבחינת היזמים, היא כבר לא הייתה חשובה. היא לא תצביע לבדה נגד כשכל שכנותיה מצביעות בעד. היא כבר הייתה בצד שלהם.
על ארה”ב וקנדה הם דילגו. חלק מהם חשבו שאפשר להוציא מהן משהו. אולי איזו הצהרה רפה שתסייע למהלך או אפילו הימנעות בהצבעה, אבל אחרים חשבו שהסיכון גדול מדי. שזה עלול לעורר את השדים ולהצית מהלך בלימה עולמי. עדיף היה לשמור על השקט ולעבוד מאחורי הקלעים. באופן אישי, עימאד חשב שהאגדות כל הכוח היהודי בארה”ב הן מוגזמות, אבל הוא לא רצה לשים אותן במבחן. כדי זה יצליח הכל חייב להיות מדויק.
על המפה נותרו עוד כמה מדינות בודדות שגם על רובן הוחלט לוותר. איים נידחים פה או שם לא יעלו ולא יורידו. במקרה הטוב הן יפתיעו לטובה, ובמקרה הרע למי אכפת. גרו בהן אנשים לא חשובים שחיו חיים לא חשובים, וגם ההצבעה שלהן לא חשובה.
הקלף האמיתי היה רוסיה. בכוחה היה לתת הוראה וכל הגוש הסובייטי לשעבר היה הופך לפה אחד. הנסיעה למוסקבה בחודש שעבר הייתה החשובה בחייו של עימאד. הוא התחיל מפקידים קטנים שהסכימו אמנם לקבל אותו לפגישות, אבל חוץ מלקבל הזמנות לביקורי גומלין במפרץ לא הייתה להם שום סמכות לקבל החלטות. הוא פילס את דרכו לצמרת, משחד פקידים, מסדר פרויקטים ומחלק הזמנות. הביקורים האלה במפרץ כבר תפסו תאוצה בקרב הפקידות הרוסית. כולם רצו לטעום מהפאר הערבי ומהאירוח שכלל כל מה שאדם יכול לחלום עליו, וגם לא. הן חקרו על כל פקיד, וכל אחד קיבל בדיוק מה את שהוא רצה. את חלקם הוא הפתיע במימוש פנטזיות שהם שמרו בסוד, מה שגרם להם לא רק להיות מרוצים אלא גם מחויבים. התמונות שלהם היו שמורות אצל עימאד, מוכנות ליום פקודה אם יפרו את ההבטחה. אחרי כל ביקור המתינה לאורח גם העברה בנקאית לחשבון סודי כאות תודה מהמארחים.
אחרי הפגישה השמינית, עימאד הבין שהצד השני מעונין. אורגנה לו פגישה עם הנשיא. אותו אי אפשר לקנות בפינוקים כמו נשים, אוכל, שתייה או כסף. זה היה איש שאוהב אדמה וכוח. לאיש הזה יצטרכו לתת מדינות שלמות כדי שיסכים למהלך. המפות נפתחו, מדינות בוטלו וחולקו מחדש והדוב הרוסי קיבל את מנת הדבש שלו. חצי מהמזרח התיכון יהיה סובייטי, אבל האצבע הרוסית תונף באו”ם. עימאד ידע שאחרי זה כבר יהיו הזדמנויות להחזיר לאומה הערבית את מה ששייך לה וכעת ניתן בהשאלה לרוסים.
הספירה העסיקה אותו כל הזמן. עכשיו הוא היה קרוב לרוב שאותו הוא חיפש. הוא כיבה את המחשבות, הסתכל קדימה וראה את וירג’יניה. נציגת ניו זילנד נראתה מוטרדת. אישה נאה, די צעירה בשביל תפקיד כה בכיר, ומנגד משדרת בכל זאת שיש לה עמוד שדרה. היא לבשה חולצת כפתורים וחצאית עיפרון ארוכה עם נעלי עקב די שטוחות. לא ניסתה לשדר שום דבר שאינו עסקי. היא באה לעסקים והיא מוכנה לשמוע את ההצעה.
ניו זילנד העסיקה אותם רבות. הם לא ידעו איך לפצח אותה. כסף לא עניין אותם במיוחד, לא היו להם אינטרסים באזור ובאופן כללי הם רצו לחיות את חייהם בשלווה. אבל לכל אחד יש את נקודת החולשה שלו. והם מצאו אותה.
“החלטנו להעניק לארצך מתנה. אנחנו נעביר לשליטתכם את האי מאורציוס שפעם היה שלכם. זה רק צדק היסטורי שהוא יחזור להיות ניו זילנדי. קנינו אותו מידי השלטון הזמני שהחזיק בו ועכשיו הוא מוכן לחזור להיות חלק מהמדינה שלכם”, הכריז עימאד.
וירג’יניה הרימה את עיניה בתימהון. היא בקושי הכירה את האי הזה. אמנם פעם הוא היה בשליטה ניו זילנדית, אבל חלפו כבר יותר מ-100 שנה והיא לא חשבה שהוא חסר לה במיוחד.
“תודה לכם, אבל נראה לנו שהשלטון המקומי עשה שם עבודה טובה. אין לנו צורך בו בחזרה בזמן זה. מוטב שיישאר תחת הריבונות המקומית”, היא ענתה ביובש.
עימאד קם בהפגנתיות: “לא, לא, צדק היסטורי זה צדק היסטורי. זאת המתנה שלנו אליכם. אם תחליטו לא לממש אותה זה יהיה עוול. מלבד זאת, אנחנו גם רוצים להזמין אותך לביקור אישי במפרץ. יש לנו המון דברים להראות לך שחלק מהם עשויים להיות מעניינים גם עבור ארצך”.
וירג’יניה עברה לעמדת מגננה: “אנחנו מעריכים את המחווה וגם את ההצעה לביקור. לצערי, לוח הזמנים שלי עמוס ונראה שיהיה לי קשה לממש זאת. אני מודה לכם, רבותיי”. היא קמה והתקדמה לכיוון הדלת כששני גברים חסמו אותה בפניה.
“אנחנו זקוקים למשהו ממך, וירג’יניה. אנחנו רוצים שתצביעי בעד המהלך שלנו. תוכלי לבקש בתמורה מה שתרצי. או לניו זילנד או לעצמך. יש לך פה הזדמנות להגשים חלום. תוכלי לקבל כסף, אי פרטי, עזרה למשפחתך או כל דבר שתחלמי עליו. אנחנו פה בשבילך, אבל תצטרכי להיות שם בשבילנו. אם לא תהי שם, אנחנו גם נדע ללחוץ על מי שצריך כדי להחליף אותך. האנשים שלנו בניו זילנד כבר מוכנים למהלך הבא. אני מציע שתחשבי היטב על מה את צריכה, כי אם זה לא את, זה יהיה מישהו אחר, וחבל לפספס את ההזדמנות החד פעמית הזאת”.
היא היססה. היא ידעה שהיום הזה יבוא. השמועות על המהלך כבר הסתובבו באו”ם, ולמרות הדיסקרטיות חלק מהפרטים כבר היו ידועים. היא ניגשה אל עימאד, לחשה באוזנו מספר משפטים ועזבה את החדר.
הנציג של תוניסיה הוא זה שנבחר להגיש את ההצעה. “הצעה מספר 2421”, הכריז היו”ר, “ביטול מדינת ישראל ופיזור אזרחיה בין אומות העולם. הפיכת השטח להמשך טריטוריאלי של מדינות האזור ותיקון העוול ההיסטורי לפלסטינים”.
האולם החל להתעורר. נציגים שונים עיינו בהצעה כאילו ראו אותה בפעם הראשונה, בעוד שאחרים באמת הגיבו בהפתעה למסמכים. “אי אפשר לדון בדבר כזה”, צעק נציג ישראל. “אנחנו לא הרי נבטל פתאום מדינה. זה לא יעלה על הדעת”.
היו”ר הגיב בביטול. אותו הם קנו כבר בחודש הראשון לפרויקט והוא לא עלה ביוקר. “אם זה לא יעלה על הדעת אז זה בטח לא יעבור”, הוא ענה לישראלי.
“ההצבעה תחל בעוד כמה דקות, תפסו את מקומותיכם”, הוא הכריז והורה לישראלי לחזור לכסאו. הישראלי הסתכל על שאר הנציגים, ומלבד האמריקאי כמעט אף אחד לא הסתכל לו בעיניים. הוא ידע שזה מופרך שיותר ממחצית מהמדינות יצביעו בעד, אבל בכל זאת שררה בו הרגשת אי נוחות.
“מי בעד ההצעה”? קרא היו”ר.
הנורות החלו להידלק. אפריקה נפלה, דרום אמריקה הצביעה פה אחד ועל העולם הערבי אף אחד לא התעכב. המדינות החלו להיערם, והישראלי החל למנות את המספרים. גם עימאד מנה. הוא כבר מנה אותם אלפי פעמים בכל התרחישים שהם עשו. הוא ידע שהם יגיעו ל-170. הוא היה זקוק לקול הנוסף, הקול של ניו זילנד, כדי לחצות את הקו שהיה נראה כה דמיוני רק לפני כמה חודשים. הוא הרגיש שהוא כבר שם. 171 מדינות. זה המספר שהוא היה זקוק לו.
הישראלי ראה את העולם מתמוטט מולו. הוא קם, החל לזעוק וצרח שכולם משוגעים. היו”ר, שידע מה עומד לקרות, כבר הכין את אנשי האבטחה והם נשאו אותו החוצה בכוח. האולם השתתק.
עימאד הסתכל על לוח ההצבעה. עדיין 170. מי חסר לו? רוסיה עמדה במילה שלה, אסיה לא אכזבה. הוא קיבל איתות באוזניה. זאת ניו זילנד. וירג’יניה עמדה מול הכפתור ולא לחצה. הוא הסתכל עליה, אבל היא הייתה מכונסת בתוך עצמה. הוא ידע שהיא מהססת, אבל החליט להמתין. הוא היה בטוח שהיא תקבל את ההחלטה הנכונה. היא אמרה לו שאם ידאג ליהודי העולם ויפעל לביטחונם בכל המדינות שאליהם יפוזרו, היא תצביע בעד. מכל ההבטחות שהוא פיזר, זאת הייתה אחת שהוא דווקא לא התכוון לעמוד בה. מיום שישראל תפוזר, מצידו שהיהודים ילכו לעזאזל.
הוא החזיר את מבטו אליה. היא טרם הצביעה, ומרבית נציגי המדינות הסתכלו על הלוח וחיכו לתוצאה הסופית של ההצבעה. וירג’יניה פתחה את אגרופה, בלעה כדור לבן קטן, לחצה על כפתור הנגד והתעלפה. תוך דקות היא נפטרה כשהאצבע שלה עדיין לוחצת על הנגד. וירג’יניה מאוסלר, שסבתא רבא שלה נקראה אסתר רוזנצוויג, החזירה את החוב שלה לעם היהודי.
