המפלים שטפו אותו. הם שטפו את כולם. הצרחות על הספינה, הבגדים הרטובים ומעילי הפלסטיק שלא הועילו בכלום — הקיפו אותו כמו נחיל ארבה. הוא הסתכל עליה והיא חייכה. אין כמו אטרקציה תיירותית בסגנון אמריקני כדי להרים לה את המורל. תוסיף לזה תמונה שלכם על האטרקציה במחיר שלא יֵיאמַן שמישהו מוכן לשלם, גלידה מפונפנת ביציאה ואוטובוס שמחכה להחזיר אתכם למקום שממנו באתם — והנה לכם יום מושלם.
הספינה שעברה מתחת למפל עגנה, והם הביטו בתור הארוך של אלה שמבקשים להחליף אותם על הסיפון הרטוב — אלה שיורדים ואלה שעולים, אחד לפני ואחד אחרי.
הם נכנסו למעלית דחוסה עם מתבגר שנראה סובל מכל מה שצעירים סובלים ממנו. הוא לחץ על הכפתור למעלה, בדק שאיש לא נמחץ ואיחל להם יום נעים ביציאה. את זה הוא עשה שמונה שעות ברצף. הסבל שלו נעשה ברור יותר.
הם יצאו אל האוויר החופשי. הרוח הכתה בפנים, הניילונים הרטובים נזרקו — והייתה להם שעה חופשית. ההמונים הסתערו על החנויות, ואילו האמיצים נותרו על החומה, מנסים לתפוס את הסלפי המושלם.
״פעם מישהי ניסתה לתפוס את הזווית הכי חדה — ובסוף נפלה למים ונסחפה. אף פעם לא מצאו את הגופה שלה,״ הזהיר אחד ההורים את הבת שרצתה רק לסחוט עוד כמה לייקים מאנשים שאינה מכירה.
הזוג הישראלי חייך. הסיפור הזה נשמע מומצא; וגם אם לא — הוא בטח לא קרה לזוג שהוא ״גבר גבר״ כמוהם. אחד כזה שהיה בצבא לא ייפול לתוך מפל; זה פשוט לא מתאים. הרבה יותר הירואי ליפול במבצע צבאי נועז בלב השטחים.
הם היו רעבים. החשודים הרגילים היו מולם: המבורגר, פיצות, דונאטס עם ציפויים זרחניים — וכמובן קפה דוחה. הם המשיכו עוד כמה מטרים, אולי יתגלה הדוכן שאי־אפשר לסרב לו. בצד, מתחת לסככה קטנה, עמד מוכר עם זקן — ופאות — וציצית. הפעם האחרונה שהוא הניח תפילין הייתה בבר־מצווה, והיא לא בדיוק הייתה מנשות בני־ברק; אבל החיוך הידידותי שלו, גם מתחת לזקן, משך אותם אליו. הוא מכר נקניקיות. ״תערובת של נוצות ומקורים,״ אמר לה. ״לא אכלתי את זה שנים.״
״גם אני לא,״ היא צחקה. ״אז למה אנחנו כל־כך רוצים לאכול אותן עכשיו?״
האיש עם הזקן הושיט להם זוג נקניקיות: ״הן נהדרות, אל תדאגו. בהשגחת רבנות טורונטו. הם לא היו נותנים לכם לאכול משהו רע — וגם אני לא, וגם לא הקדוש ברוך הוא. אלה הנקניקיות שנועדו לכם בדיוק; וכשמשהו הוא בדיוק בשבילכם, גם אם הוא קטן ובקצה העולם — אז הוא הכי טוב. היו שלום, חבריי; תזכרו לטובה את הרגע הזה.״
הם התרחקו — והשלל בידיהם. הביס הראשון, מול המפלים הגועשים, נתן להם את כל מה שהיו צריכים בעולם. זה היה מה שתוכנן עבורם, כאן, בקצה העולם, ברגע הזה. ״בתיאבון, ילדיי,״ היה אומר אלוהים.
