אביעד לא חיפש בהכרח רוסייה. הוא תמיד אהב נשים יפות, אבל היו גם בחורות ממוצא מזרחי שמשכו אותו, ובטיולים בחו״ל המראה הלטיני תמיד הזיז לו משהו בפנים. הוא כבר יצא עם הרבה בנות — מכל צבעי הקשת. היו גננות תל־אביביות צעירות, עם שיער צבוע באדום ויד מלאה קעקועים; עורכות דין מתחילות בחליפות עסקים מודרניות; בנות מהפריפריה שחיפשו את דרכן בין לימודים למלצרות; ואפילו ציירת שחלמה על סטודיו משלה בלב גבעתיים. אביעד לא ברר אותן בקפידה — אם היא אותתה, הוא קיבל את האיתות. דייט, שניים — ולפעמים אפילו מערכת יחסים קצרה. לפעמים קצרה מאוד — לילה אחד שבו הכול התחיל ודי.
אביעד היה מה שנקרא ״בחור טוב״: חכם, מסודר, עם אופק מקצועי ואופי נוח. הוא אפילו נראה לא רע — לא בהכרח הבחור מהמשרד שכל המתמחות חולמות עליו, אבל גם לא האחרון ברשימה. היה ברור שמישהי, במוקדם או במאוחר, תנסה לנעוץ בו את שיניה. וכשהשעון התחיל לנוע לכיוון ה־30, אביעד הרגיש את הלחץ הנשי מתגבר: השאלות, הרמזים — וקצב היחסים שהלך והתגבר. הדייטים נעשו פרקטיים; מועמדותו כבעל פוטנציאלי נבחנה מכל הכיוונים. הפלרטוטים פינו מקום לשיחות על העתיד; המזמוזים בוטלו — ונשארו רק הכוונות: או שכן — או שלא. ואביעד החליט שכן.
למה בחר דווקא בנטליה? למה לא, בעצם. יפה, מבית טוב, עם עבודה טובה ורצון להצליח בחיים. מה עוד צריך בן־אדם פסיבי יותר מאשר בן־אדם אקטיבי שייקח אותו על הגב ויצליח להוביל במסלול החיים? נטליה לקחה פיקוד: ארגנה את החתונה, פתרה את המשברים המשפחתיים הקטנים, נטרלה לחצים, לקחה עבורם משכנתה, סידרה את הדירה — ונתנה לו את נעמה הקטנה כעבור שנה וחצי.
ועכשיו, כשנעמה כבר בת־3, אביעד — בסך הכול — מרגיש די טוב. העניינים בשליטה, הדירה נחמדה, ונטליה נראית מאושרת. אז למה נצבט לו הלב כשנעמה מדברת אליו ברוסית — והוא לא מבין אף מילה?
