״אם אשתי הייתה יודעת מה עובר לי בראש — היא הייתה מתגרשת ממני.״
״מה פתאום? כל עוד זה נשאר לך במוח — זה לא מזיק לאף אחד.״
״היא באמת לא מכירה את הצד הזה שלי ואת המחשבות האלה.״
״אני בטוח שגם לה יש צד שאתה לא מכיר.״
הוא קם מהכיסא, לקח את התיק — ועזב את המשרד. המשמרת שלו הסתיימה, והוא לקח את עצמו ואת המחשבות שלו למקום אחר.
הדלת נפתחה והוא מצא את עצמו מול מקום מוכר: סלון מבולגן; מטבח נקי — אבל לא ממש; וילדה אחת חמודה שמבקשת ממנו את לבו. והלב שלו יצא אליה. ״ילדתי היחידה והאהובה… מה תרצי שנשחק? בפאזל, קוביות — או שנקרא סיפור?״
הילדה, מעודדת מן תשומת הלב, משכה אותו לחדרה וביקשה את משחק הזיכרון. הם חזרו לסלון, התיישבו על הרצפה והוציאו את קלפי המשחק. אחרי שסידרו אותם בשורות ישרות — כמו שהוא אוהב — החלו לשחק לפי התור. הוא לא התרכז; נתן לה להוביל — והמחשבות שלו הובילו אותו למקומות רחוקים. אותם מקומות שאשתו לא ידעה עליהם, שאיש לא ידע עליהם.
הילדה ישבה מולו — אבל היא כבר לא ״ישבה״. מוחו הוביל אותו, ואל המשחק עבר לאוטומט. מבלי משים, ידו נשלחה אל הטלפון הסלולרי. האור נדלק, האפליקציה נפתחה — והוא היה כלא היה. לרגע מדבר איתה; לרגע שקוע במסך הקטנטן.
אני מגעיל את עצמי, חשב. אני יושב מול הילדה שלי, עם העיניים הקטנות שלה שמביטות בי — ואני לא מביט חזרה. אני מעדיף את הקשקוש על המסך: את ההתרעה החדשותית, או את התמונה של הבלונדינית. אני עלוב, אני מסכן, אני לא טוב. אני לא מה שרציתי להיות. אני חלש. אני מתפתה. אני לא מספיק בן־אדם כדי להיות עם הבת שלי — ולא לחפש משהו אחר לעשות, לראות או לחשוב עליו. היא לא מגיעה לי.
הוא קם לאיטו. פתח את החלון, הביט עוד רגע במכשיר הרוטט — וזרק אותו. הטלפון התנפץ על הרצפה, נשבר ונכבה. גם משהו בו נכבה. האור לא נדלק במוחו — וגם הריחוק מהמכשיר לא עודד אותו. ״אני לא איש טוב,״ מלמל. ״אני לא איש טוב.״
הילדה, שהביטה במחזה, לא ממש הבינה מה קרה — אבל לא היה אכפת לה. היא מצאה זוג קלפים עם תמונת גיטרה — והייתה מרוצה. בעולם המקביל אין חשיבות למחשבות רעות: יש מקום רק לזוג תואם במשחק הזיכרון — וזה מספיק.
