מצורע

אירופה? מי עושה טיול אחרי צבא לאירופה?״ נזפה בי הבודקת הביטחונית. היא הרשתה לעצמה לחרוג מן השאלות הרגילות אחרי שנזכרה שהיינו פעם יחד בשכבה. אני דווקא לא זכרתי — והאמת שלא היה אכפת לי. אתם תטפסו על הרים, תתמקחו בשוק הלילה בתאילנד, תתהו אם זה גבר או אישה ותעמידו פנים שתרבות האינקה בדרום אמריקה באמת מעניינת אתכם; אני בינתיים אעשה טיול רכבות באירופה — כמו שהמוני אמריקאים צעירים חולמים לעשות.

״דוֹרי מתניה,״ היא מדגישה את הד׳. ״שיהיה לך בכיף. תביא לי בובה מיורודיסני,״ סיימה את הברכה ושחררה אותי הלאה.

הלאה לצ׳ק־אין — המקום שבו עגלות עמוסות מזוודות ואנשים נרגשים שמחזיקים בדרכונים כאילו זה הדבר שיציל אותם, עומדים ומחכים.

כמה דקות לאחר מכן אני יושב על אחת הכורסאות בטרמינל. אנשים באים והולכים: חלק מתנפלים על הדיוטי־פרי כאילו מחלקים שם משהו בחינם; אחרים בוהים במסכים הקטנים ומקווים שתהיה קליטה ל-Wi-Fi.

היא נראית בודדה כמוני — שחרחורת, קטנטנה, שמזכירה לי משום־מה בנות אסייתיות. אחרי שהתייאשה מן הטלפון היא מתחילה לבהות באוויר. ״לאן את נוסעת?״ אני שומע את עצמי ממלמל.

״מצטערת, אני לא מדברת עברית,״ היא עונה באנגלית, במבטא כבד. ״אני מגרמניה. באתי לטייל בארץ, ועכשיו אני חוזרת הביתה.״

״אני עושה את הכיוון ההפוך — נוסע עכשיו לשוודיה, ואחר־כך ממשיך לעוד כמה מדינות.״

״וואו, יהיה לך כיף. אירופה אחלה לטיול בין מדינות. טוב — שיהיה טיול מוצלח.״

היא מנסה לסיים את השיחה — אבל אני מרגיש שאפשר יותר. שזה לא נגמר.

״איך קוראים לך? אני דורי.״
״אני מרגרט.״
״אפשר לקנות לך כוס קפה?״
״לא, תודה. היו לי מספיק ישראלים.״

עם המשפט הזה אני נשאר בלי תשובות. מי הישראלים שהצליחו לפגוע בה ככה? ולמה היא חושבת שבגלל שאנחנו מאותו מקום — גם אני חטאתי? למה בעצם אני לא מקבל קרדיט על מי שאני — דורי מתניה? למה אני מרצה עונש על טעויות ומעשים של אחרים? היא מתרחקת — וגם אני.

עולים למטוס דרך השרוול. כמו צאן — אבל הפעם לא לטבח — נכנסים אט־אט לקופסת הסרדינים המעופפת. ״רוצה עיתון, שמיכה או כרית?״ לא, לא ולא. לא רוצה כלום. רוצה להתנתק מהכול ולצאת למקום שאיש לא מכיר אותי.

פרק ב׳ — שטוקהולם

שטוקהולם נראית יעד טוב להתחיל בו: לא הכי סוערת, לא הכי מעניינת — אבל עדיין אירופה הקלאסית. בכיס יש לי כתובת של גסט־האוס — וזה פחות או יותר הדבר היחיד שאני מכיר. זה סוג טיול בלי ״לונלי פלאנט״: לא חייבים לראות את כל האתרים ההיסטוריים ואין ״יעדי חובה״. מגיעים, מרגישים — וממשיכים הלאה.

הגסט־האוס My Friends מתגלה כאכסניה סבירה לגמרי: מיטות מסודרות, רצפה די נקייה, ואנשים שנראים כמו שמטיילים צעירים נראים. נרשמתי, שילמתי — ותפסתי את המיטה הפינתית. מעכשיו — זה הבית שלי בשטוקהולם.

חבורה של בריטים משחקת קלפים בלובי, אבל לא מרשים להם לשתות בירה — מה שמשאיר אותם דווקא די שקטים. כנראה שאם אין אלכוהול בדם — קשה להם לחבר משפט מעניין.

״מאיפה אתה?״ שובר אחד מהם את המחסום.
״ישראל. עכשיו הגעתי.״
״וואו — ארץ הקודש. בטח מיוחד לגור שם.״
״לא ממש. לונדון ותל־אביב לא נראות לי שונות כל־כך.״
״לא יכול להיות. יש לכם המון חדשות שם — נראה שלא משעמם כמו אצלנו.״
״זה לא כמו שרואים בטלוויזיה. בסוף יש לנו חיים רגילים; גם אנחנו אוהבים כדורגל.״
״כן! אני אפילו מכיר את יוסי בניון — משלכם, לא?״
״כן. היה קפטן הנבחרת — שחקן טוב.״
״טוב, עכשיו הוא כבר פאסה. תשלחו לנו מישהו חדש,״ הוא צוחק.

עזבתי את החבורה ויצאתי לסיבוב בעיר. כשמסתובבים באירופה — מרגישים אחרת: הבניינים בנויים בצורה מסוימת, האנשים לבושים יפה יותר, ובאופן כללי יש משהו אחר באוויר. ואולי זו סתם הטעיה: יכול להיות שהם בדיוק כמונו — רק עם יותר סטייל. אני נטמע בין כולם: אף אחד לא מכיר אותי — ואני לא מכיר אף אחד. וזו ההרגשה הכי טובה בעולם.

האנשים אולי נראים אחרת — אבל הזרם הגלובלי מגיע לכולם: מקדונלד׳ס, H&M, זארה, Apple. כל החנויות כאן — וכולן נותנות לתיירים תחושת בית. במקום לנסות סלמון מקומי — מה יותר קל מאשר להיכנס למקדונלד׳ס ולהזמין המבורגר וצ׳יפס? ועל זה בדיוק בונות החברות הללו: לא ניקח סיכונים — ונלך אל המוכר, גם אם הוא לא אהוב.

הערב יורד — ומתחיל להיות קר. החנויות נסגרות (לא עובדים פה עד מאוחר), ומלבד כמה ברים קטנים — לא נראה שיש הרבה אקשן. האמת, ידעתי שלא יהיה פה הרבה; אבל בחרתי להתחיל כאן כדי לא להיות כמו כולם — כדי להיות כמו אף אחד. וזה המקום המושלם בשביל זה.

אחרי בירה ונשנוש קטן — משהו מטוגן ולא ברור — אני מוכן לדבר. בחור עם זקן מטופח יושב לבד ליד הבר ובוהה בסמארטפון שלו — הסיגריה של הדור החדש.

״אתה מפה?״ יוצא לי קרקור קטן.
״לא. אני מספרד. קוראים לי קרלוס,״ עונה קול גברי עמוק.
״אהה… הגעתי היום — חשבתי שאולי תזרוק לי כמה טיפים על מה כדאי לראות בעיר.״
״אני לומד פה כבר כמה חודשים. מכיר כמה מקומות. אם תחכה חצי שעה — אראה לך. אני פשוט מחכה לחברה שלי; אמורים להיפגש עם עוד חברים.״
״וואו, מצוין. אני דורי. אני בטיול רכבות באירופה.״
״טיול רכבות? עוד עושים את זה? סתם — צוחק. דווקא נשמע לא רע. מאיפה אתה?״

אני מהסס. הבחור ידידותי, ולא בא לי לפספס הזדמנות למקומות שרק מישהו מכאן יכול לגלות. מצד שני — אין לי במה להתבייש. אגיד את האמת; מקסימום ירים גבה ונמשיך הלאה. מה זה משנה? אמרתי לו משהו על הספרדים? העברתי ביקורת על האינקוויזיציה? חשבתי בלב על אנטישמיות? אז למה שישפוט אותי?

לוקח לי יותר מדי זמן לענות — וקרלוס מביט בי במבט שואל.
״ישראל,״ אני אומר לבסוף.

התגובה לא צפויה. הוא מביט בי במבט חודר, חושב רגע — וקם על רגליו. ״מצטער — אני לא מדבר עם ישראלים. פגשתי אתכם בעבר; ניהלתי דיונים — והבנתי שאתם לא יודעים מה הבעיה. אתם בטוחים שאתם צודקים בהכול; לא רואים בכלל את הפשעים שאתם עושים — ומנסים לשכנע את העולם שאתם צדיקים. מבחינתי — אתם מחוקים.״

״חכה רגע,״ אני עוצר אותו. ״למה אתה חושב שאנחנו כולנו אותו דבר? כל הספרדים חושבים אותו דבר? אתם כולכם קדושים? למה לא לתת צ׳אנס לבן־אדם? אולי אני חושב בדיוק כמוך?״

האמת — שאני לא. הממבו־ג׳מבו הפוליטי הזה עייף אותי מזמן.

״אולי,״ הוא מהסס. ״ואולי לא. אני לא בטוח שזה משנה לי. אני לא בטוח שזה משנה למישהו. קיבלתי בעבר החלטה — ואעמוד בה. גם אם אני מייצג רק את עצמי ולא את כל הספרדים. שיהיה לך בהצלחה.״

הוא מתרחק — ואני לא מצליח להבין מה קרה כאן עכשיו. אפילו הברמן האדיש הבין שקרה משהו יוצא דופן. בא מולי בן־אדם, נוצר בינינו קשר — והוא נקטע באחת בגלל דברים שלא קשורים אליי. או שכן קשורים? מה הייתי אמור לעשות — לצאת להפגנות בבלעין בימי שישי? לשבור את גדר ההפרדה? לסרב להתגייס ולשבת בכלא צבאי? אם קרלוס היה ילד ישראלי שגדל בקריית־גת — האם היה עושה את הדברים האלה? או שממדריד הרבה יותר קל לדבר מאשר לעשות?

זה כואב לי בבטן. אני קם ויוצא מהבר — אבל מרגיש שכולם מסתכלים עליי. אני כבר לא האיש שאיש לא מכיר — אני זה שאיש לא רוצה להכיר.