״צ׳יקו! אתה שומע אותי? אתה שם? יש לנו בעיה חמורה. כל האיטום נפרץ, בדיקת ההצפה נכשלה. אתה חייב לבוא מהר.״
צ׳יקו הביט בשעון. השעה הייתה 19:00, ממש מעבר לפינה. הדבר האחרון שרצה לעשות היה לנסוע עכשיו לראש־העין. למה בכלל הסכימו לקחת את העבודה הזאת? המרפסת הייתה ישנה ובעייתית. גם כשהרימו את כל הריצוף לא היה ברור מה בדיוק קורה שם מתחת: חלקי בטון שהוטלאו עם השנים, וכל־מיני איטומים מאולתרים שניסו לסתום חורים בזול.
״כמה בכלל שילמו לנו על זה?״ תהה. לא היינו צריכים להסכים. היה ברור שזה מסוג העבודות שייתנו רק כאב־ראש ומעט מאוד פרנסה. הבעיה הייתה שהם כבר בתוך העסק, ואי־אפשר יהיה לסגת עכשיו.
״אני מגיע,״ ענה.
״תבוא מהר,״ אמר הקול מהצד השני. ״גשמי ברכה יורדים אל הסלון.״
צ׳יקו ירד לרכב, התניע ויצא לדרך. הוויז הראה 45 דקות — מה שסימן לו שהעבודה עצמה תתחיל רק אחרי החשכה. בדרך ניתק את עצמו מהעבודה, מהזפת, מהבלוקים ומהחול הרטוב. עיניו היו פקוחות — אבל הוא התחיל לחלום.
המוח לקח אותו למקום רחוק: באמצע היער, על תלולית קטנה של דשא, מול עמדה מאולתרת של רמקולים ועמדת די־ג׳יי. בנימין, המכונה בנג׳י, לקח פיקוד על המוזיקה וניהל מולו את עשרות הרוקדים. הם הניפו ידיים גבוה אל השמיים, קיפצו מצד לצד — ונראו בטְרָאנס חצי־דתי. חלקם באמת היו דתיים, ואחרים ״על הרצף״ — כל אחד במקומו.
בעמדה אחרת חילקו משקאות. התקציב היה דל, ואחרי שנגמרו הבירות התחילו למהול את הוודקה והערק במים. הרוקדים היו שמחים גם כך; לא היה צורך להעלות את האחוזים במשקה כדי להגיע לתוצאה.
צ׳יקו הביט מן הצד על המסיבה. זו הייתה הפעם החמישית שהצליח לאגד את החבורה הזאת ולתת לכל מחפשי החופש קצת שמחה באמצע שום־מקום. הוא עצמו לא הצטרף אליהם — החופש שלו היה לראות אותם רוקדים ולברוא עולם קטן ואלטרנטיבי לכמה שעות.
למסיבה הראשונה הגיע די במקרה. שני חברים מן הישיבה אמרו לו שבין־הזמנים מותר קצת לשחרר: אם החילונים הולכים למועדונים ורוקדים עם בחורות — גם להם מותר לשמוח, אבל אולי באמת בלי הבחורות. בפעם הראשונה רק הביט מן הצד וניסה להבין מה הם רוצים. הם לא ביקשו הרבה: מוזיקה קצבית — אולי מתובלת בניגונים חסידיים; אלכוהול זול; ובעיקר מקום שבו אפשר להתפרק קצת — רחוק מכולם.
האתגר שלו היה למצוא את המקומות האלה. אי־אפשר סתם לעצור בכל יער או שדה נטוש. צריך מקום מספיק מבודד שלא יסגרו בו את המסיבה, ומצד שני — שיהיה ניתן להגיע אליו, גם לבחורים שנדחסים שישה־שבעה לתוך רכבים מתפרקים.
זו הייתה המומחיות שלו: למצוא את המקומות, לחבר את איש המוזיקה והמשקאות — ולתת לכולם חלון של 4–5 שעות מחוץ לעולם הזה. הקונספט החזיק כמעט שנה, אבל כשנודע לרב הישיבה מה צ׳יקו עושה בשעות הפנאי ולאן הבחורים נוסעים מדי פעם — הוא זעם. צ׳יקו ישב מולו רגוע וטען מה שטען, אבל הרב לא השתכנע. הוא העדיף שאת הפורקן ימצאו במקומות מפוקחים יותר. ״אפשר לרקוד גם בחתונות,״ אמר. ״תיהנו שם — וזאת גם תהיה מצווה. לא צריך לצאת ליערות לחפש הרפתקאות. אתם לא כמו החילונים — יש לכם יראת שמיים. ‘ובחוקותיהם לא תלכו’,״ סיכם.
צ׳יקו הבטיח לפרוש מן המסיבות. בבת־אחת הברז נסגר, והוא שב לספסל הלימודים במשרה מלאה. אבל הוא תמיד התגעגע — ובעיקר להרגשת החופש המוחלט בין העצים, באמצע שומקום, הרחק מן הכול.
״הגעת ליעד,״ בישר הוויז. צ׳יקו נאנח, יצא מן הרכב ועלה במהירות במדרגות אל הדירה המוצפת. בעלי הבית המתינו לו במבט עגום — ובעיקר עם שורה של דליים. ״זה לא הצליח,״ מלמל הבעל העייף. הוא ידע שעוד מחכה לו לילה עם אשתו הזועמת.
״כן, נצטרך לעשות משהו עמוק יותר. אסתום עכשיו את החורים ואחשוב איך ננצח את המים הזורמים האלה. אל תדאגו — לא נשאיר אתכם לבד. למאבק הזה מול הרטיבות נצא ביחד — וננצח,״ ניסה צ׳יקו להרגיע.
הוא פינה את המים, עלה למרפסת וחיפש את החורים הסוררים. לפתע ניצב הירח מולו והאיר עליו — כמו על ״שמלת השבת״ בסיפור המפורסם. לשנייה אחת הוא לא היה במרפסת מתפוררת, אלא שוב בקרחת היער — עם המוזיקה והחופש. לרגע אחד היה שוב יששכר, תלמיד הישיבה, שמוצא את התחושות החסרות סביב חמישים בחורים שרוקדים בלי הפסקה. ולרגע אחד חייך בלבו: הנה — גם במרפסת עלובה עם מים זורמים — מצאתי לשנייה אחת את החופש המוחלט.
